בלט רומנטי - התהווה בפאריס ומגיע לשיאו בין השנים 1830-1850 כחלק מהתנועה הרומנטית, אשר ביקשה לבטא ערכים של רגש ואינדיבידואליזם כנגד הרציונאליזם והפורמליזם שהתבססו במאה ה-18 והדגישו את הצורה על-פני התוכן. הבלט הרומנטי התמקד באהבה בלתי אפשרית בין בן-אנוש ליצור על-טבעי, כשיקוף של הקונפליקט הנצחי בין גוף לרוח, חלום ומציאות, רצוי ומצוי. במסגרתו מתבססת תפיסת 'הגוף האוורירי' בריקוד, אשר בנוסף לעבודת הפוינט ולפיתוחים הטכניים במכונות הבמה, סייעה בעיצובה של הבלרינה כאידיאליזציה של האישה והאדם.

בלט רומנטי - יצירות מייצגות:

הסילפידה (La Sylphide, 1832) - ליברטו: אדוךף נוריט (Nourrit);
כוריאוגרפיה: פיליפו טאליוני (Taglioni) + גירסא מחודשת של אוגוסט בורנונביל (Bournonville) מ-1836.

ג'יזל (Giselle, 1841) - ליברטו: תאופיל גוטייה;
כוריאוגרפיה: ג'ולס פרו (Jules Perrot) וז'אן קורלי (Coralli).

קופליה (Coppélia, 1870). סיפור: Charles Nuitter & Arthur Saint-Léon לפי E.T.A Hoffmann.
כוריאוגרפיה: Arthur Saint-Léon. בלט פוסט-רומנטי
(עידית סוסליק)